ראש השנה ועשרת ימי תשובה 

סליחות

תניא בפרקי דר"א בר"ח אלול (אחר חטא העגל) אמר הקב"ה למשה "עלה אלי ההרה" (שמות כד, יב), שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה שמשה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודת גילולים. והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר "עלה אלהים בתרועה וגו'" (תהילים מז, ו). מכאן למדו חז"ל שע"י קול השופר אדם מתעורר לשוב בתשובה, ולכן התקינו שיהיו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החודש[1] כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר "אם יתקע שופר בעיר וגו'"[2] (עמוס ג, ו) וכדי לערבב השטן. וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה.

יש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך. לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה. ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות ביום הכיפורים וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו, ואנו מנהגינו כהנך דקיימי מר"ח אלול(טור בסי' תקפא).

והרמ"א כתב שמנהג בני אשכנז אינו כן, אלא עומדים באשמורת לומר סליחות ביום א' שלפני ר"ה. ואם חל ר"ה ביום שני או שלישי אזי מתחילים ביום ראשוןבשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה להיות בתוכה. 

המשנה ברורה (ס"ק ו') מביא הסברים למנהג אשכנז:

א.      מכיוון שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עם יוה"כ, ולעולם יחסרו ד' ימים מר"ה ועד יוה"כ שלא יוכלו להתענות, דהיינו ב' ימים של ר"ה ושבת שובה וערב יום כיפור, לכך צריך להשלים ד' ימים קודם ר"ה, וכדי שיהיה יום מסוים להתחלה, תקנו יום ראשון בכל פעם.

ב.      קרבנות טעונים בדיקה ממום ד' ימים קודם ההקרבה, ובכל הקרבנות בפרשת פינחס כתוב "והקרבתם עולה" ובר"ה כתיב "ועשיתם עולה", ללמד שבר"ה יעשה אדם עצמו כאלו מקריב את עצמו, ולכן קבעו ד' ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם.

  

המלך הקדוש, המלך המשפט

הטור (סי' תקפב) מביא את הגמרא בברכות (יב:) אמר רבי חנינא סבא משמיה דרב כל השנה מתפללין האל הקדושומלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מי' ימים שבין ר"ה ויה"כ שאומרים המלך הקדוש (פרש"י לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם)  והמלך המשפט[3].

ר"א אומר עשרת ימי תשובה אם אמר האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט יצא, שנאמר "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה" (ישעיה ה). אימתי (באיזה זמן זה מתקיים) "ויגבה ה' צבאות במשפט", אלו עשרה ימים שמר"ה ועד יוה"כ (שבהם הקב"ה שופט את העולם) קאמר (ומוזכר בפסוק) האל הקדוש (הרי שאף בעת משפט, אפשר לומר "האל הקדוש"). ואסיקנא מאי הוי עלה. רב יוסף אמר האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט. רבה אמר המלך הקדוש המלך המשפט. והלכתא כרבה.

הטור מסביר שהם חולקים גם בדיעבד, מדאמר ר"א יצא, מכלל דלרבה אפילו בדיעבד לא יצא. והלכתא כרבה, הלכך לא יצא וצריך לחזור הלכך בהאל הקדוש אם טעה בו חוזר לראש, כדלעיל דג' ראשונות חשובות כאחד, ואם טעה בהמלך המשפט אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה ואומר משם ואילך על הסדר. ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש. וכ"כ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם.

ואבי עזרי חולק על הטור וכתב דלא פליגי אלא לכתחלה אבל בדיעבד לכולי עלמא אינו חוזר וכ"כ הראב"ד.

הבית יוסף מוסיף שאם הוא מסופק אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש, כתבו התוס' (שם ד"ה והלכתא) וכן כתב הרא"ש שחוזר, כדאיתא בירושלמי (תענית פ"א ה"א) כל שלושים יום חזקה, מה שהוא למוד הוא מזכיר.

כתב השו"ע בסימן תקפב בעשרת ימי תשובה אומר "המלך הקדוש", "המלך המשפט". ואם טעה או שהוא מסופק[4] , אם הוא בהמלך הקדוש חוזר לראש. ואם הוא בהמלך המשפט, אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה ואומר משם ואילך על הסדר, ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש (לפי הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש).

כתב הטור בסימן קיח בשם אחיו ה"ר יחיאל ז"ל לכאורה איני יודע מה הפרש יש בין "מלך אוהב צדקה ומשפט" ובין "המלך המשפט" לענין שצריך לחזור לראש אם שכח אך שאיני רשאי לשנות מה שהורגל בפי כל. אמנם שמעתי שבפרובינציא אין אומרים (תיבות) "המלך" (הם אומרים ברוך אתה ה' אוהב צדקה ומשפט) וישר בעיני (שאז צריך לחזור, פני שלא הזכיר את מלכותו). שוב מצאתי בספר הנקרא מחזור ויטרי, הכי גרסינן בפ"ק דברכות כל השנה כולה אומר "האל הקדוש האל המשפט" חוץ מעשי"ת שאומר המלך הקדוש המלך המשפט, לפי שעכשיו יושב על המשפט לדון כל העולם ומראה עצמו שהוא מלך על המשפט. וי"א כל השנה מלך אוהב צדקה ומשפט, דגבי משפט שייך לומר מלכות טפי משאר ברכות כדכתיב  "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד). ונשאתי ונתתי בדבר לפני א"א הרא"ש ז"ל וקבל דברי.

הבית יוסף בסימן תקפב כתב בשם תלמידי רבינו יונה (ברכות ז. ד"ה ומיהו) שבעשרת ימי תשובה אם אמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" אין צריך לחזור, הואיל ומזכיר לשון מלכות. אבל אם אינו מזכיר לשון מלכות (כגון שאמר ברוך אתה ה' אוהב צדקה ומשפט) צריך לחזורע"כ. אולם ארחות חיים (הל' תפילה אות קד) חולק בשם הראב"ד שאפילו אמר מלך אוהב צדקה ומשפט, חוזר. והבית יוסף מכריע כמו ארחות חיים מכיון שכן נראה מדברי הפוסקים שסתמו דבריהם. וכן כתב הרמב"ם (הל' תפילה פ"י ה"יג) עשרה ימים שמראש השנה עד יום הכפורים, טעה וחתם מלך אוהב צדקה ומשפט, חוזר לתחלת הברכה וחותם בה המלך המשפט ומתפלל והולך על הסדר. ואם לא נזכר אלא עד שהשלים כל תפלתו חוזר לראש. אחד יחיד ואחד שליח ציבור.

דרכי משה חולק על הבית יוסף וסומך על תלמידי רבינו יונה ועל הטור שהסתפק בדבר.

הרמ"א בסימן קיח חולק על השו"ע ואומר שאם אמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" אין צריך לחזור, (מכיון ש) ולא אמרו שיחזור אלא במקום שכל השנה אומרים "האל אוהב צדקה ומשפט" (כמו אחיו של הטור לפי מחזור ויטרי).

 

זכרנו מלך חפץ בחיים (במגן אברהם).
זוכר יצוריו ברחמים לחיים (במחיה המתים).
וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך (בהודאה).
ובספר חיים ברכה ושלום (בשים שלום).

בתחילה העמידה לא אומרים לחיים טובים אלא לחיים, עד לבסוף בהודאה אומרים "וכתוב לחיים טובים". כי המבקש צריך לבקש תחלה דבר מועט ואח"כ מוסיף והולך, כמו שמצינו בדוד תחלה אמר "שגיאות מי יבין" (תהלים יט), ואח"כ בקש על הזדונות דכתיב "גם מזדים חשוךעבדך",ואח"כ "אל ימשלו בי אז איתם" פירוש העבירות החזקות. משל למה הדבר דומה (ילקוט תהילים ס' יט ומדרש שוחר טוב)  א"ר אבא כותים הללו יודעים לבקש על הפתחים, תחלה אומר תן לי מעט מים, ונותנין לו, תנו לי בצל אחד, ונותנין לו, אומר בצל בלא פתא נסיב ליבא. כך הצדיקים יודעים לרצות בוראם שנאמר שפתי צדיק ידעון רצון.

בה"ג אוסר לומר זכרנו לחיים וכו' שהרי אמרו בברכות (לד:) לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות .

רב האי חולק ואומר דאל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות היינו דוקא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי. וכ"כ הר"ן (בראש השנה ח: ד"ה סדר) בשם הרי"ץ בן גיאת דצרכי רבים שרי, ומפני כך נהגו בראש השנה לומר זכרנו ומי כמוך ובחנוכה ובפורים כן עשה עמנו ניסים ופלא, וכ"כ הגהות מימוניות (תפילה פ"ו אות ג) בשם ר"ת צרכי רבים שואלים בשלוש ראשונות (בית יוסף בסי' קיב).

אבינו מלכנו

כתב הכלבו שפעם אחת גזרו תענית (גשמים) ולא נענו, וירד ר"ע לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך, ומיד נענו (תענית כה.). וכשראו גדולי הדור שנענה באותה תפילה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים וקבעוה לעשי"ת (בית יוסף סי' תקפד).

 

כתב הבית יוסף: אומרים אבינו מלכנו בראש השנה, אבל לא אומרים באבינו מלכנו בקשות שמוזכר בהם הודאת חטא, מכיוון שאין אומרים וידוי בר"ה. וכ"כ ילקוט יוסף שם (ס"ק כא).

דרכי משה חולק ואומר שאין המנהג כדבריו.

השל"ה כתב שמותר לומר פסוקים שיש בהם הזכרת חטא שלא בשעת התפילה או כשמפרש את חטאיו, ולכן נהגו להתוודות ולפרש את חטאיו בשעת התקיעות בלחש בין סדר לסדר. ובפירוש המחזור ראיתי שמפרש אבינו מלכנו חטאנו לפניך, כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"ז, ואנו אין לנו מלך אלא אתה, לכן עשה עמנו למען שמך. ובזה נתיישב המנהג שאומרים אותו בר"ה ( מגן אברהם בס"ק ב).

  

תפילה של ר"ה

מדוע אין אומרים הלל בר"ה ויה"כ

איתא בר"ה (לב:) דא"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין אומרים ישראל שירה לפניך לא בר"ה ולא ביה"כ? אמר להם אפשר אני יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים לפני נפתחין וישראל יאמרו שירה (טור תקפד).

המשנה ברורה (ס"ק א) מוסיף שלמרות שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין, מ"מ צריך להיות ירא וחרד מאימת הדין, וע"י זה נזכר לזכות.

קריאת התורה בר"ה

כתב הטור (סי' תקפד) שבר"ה מוציאין ב' ספרים: בספר הראשון קורין חמישה בפרשת "וירא אליו", ביום הראשון מפסוק "וה' פקד את שרה"(בראשית כא, א), וביום השני "ויהי אחר הדברים האלה". ואם הוא חל בשבת קורין בו ז'. ומפטיר קורא בספר שני בקרבנות בפ' פינחס "ובחדש השביעי" (במדבר כט, א) עד סוף פסקא. ומפטיר ביום הראשון קורא בתחלת ספר שמואל-א "ויהי איש אחד מן הרמתים" עד "וירם קרן משיחו". וביום השני קורא "כה אמר ה' מצא חן במדבר" (ירמיה לא, א) עד "הבן יקיר לי אפרים... כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'" (פסוק יט). מפני שחובת היום להזכיר זכרונות (בית יוסף בסי' תרא(.

הר"ן (שם י: ד"ה גמ') מסביר ששרה וחנה נפקדו בראש השנה כמו שכתוב בר"ה י: (רש"י פירש שם שבא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון) לכן קריאת התורה עוסקת בהם.

 

תקיעות שופר

מתני' (ראש השנה לג:) סדר תקיעות שלש (פרש"י אחת למלכויות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות) של שלש שלש (פרש"י תקיעה, תרועה, ותקיעה לכל אחת ואחת) שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות. 

גמ' דכתיב "יום תרועה יהיה לכם"  (במדבר כט,א) ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, וכתיב באימיה דסיסרא  "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא"  (שופטים ה,כח), מר סבר גנוחי גנח (פרש"י כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, דהיינו שבר) ומר סבר ילולי יליל (כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה,דהיינו תרועה).

 

תנו רבנן מנין שבשופר ? ת''ל  "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה,ט)  אין לי אלא ביובל (מריעין בשופר ביום הכיפורים שביובל), בראש השנה מנין ? תלמוד לומר "בחדש השביעי" שאין תלמוד לומר בחדש השביעי (המילים מיותרות), ומה תלמוד לומר בחדש השביעי, שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה (כשם שביובל מריעים בשופר כך גם בראש השנה מריעים).

 

ומנין שפשוטה (תקיעה) לפניה (לפני התרועה)? ת''ל "והעברת שופר תרועה". ומנין שפשוטה לאחריה ? ת''ל "תעבירו שופר" ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין ? ת''ל "בחדש השביעי " שאין ת''ל בחדש השביעי (הרי בכמה מקומות כתוב שיוה"כ הוא בחודש השביעי). ומה ת''ל בחדש השביעי ( מה בא ללמד אותנו הפסוק)? שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה (מכאן למדנו לתקוע פעם אחת תר"ת ביום הכיפורים שביובל ובכל ראש השנה).

 

ומנין לשלש של שלש שלש (תר"ת למלכויות, תר"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות)? ת''ל א."והעברת שופר תרועה" (שם). ב. "שבתון זכרון תרועה" (שם כג,כד לעניין יוה"כ). ג."יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א לעניין ר"ה). ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ? ת''ל שביעי שביעי לגזירה שוה ("בחודש בשביעי" (ויקרא כט,א) לעניין ר"ה, "בחודש השביעי" לעניין כיפור). הא כיצד שלש שהן תשע (קולות שהם שלוש פעמים תר"ת).

הגמרא מביאה את תקנת רבי אבהו בקסרי לתקוע תשר''ת, תש''ת, תר''ת (שלוש פעמים דהיינו 30 קולות) משום דמסופק בתרועה דקרא, אי תרועה ממש מה שאנו קורין "תרועה" דהוא ילולי יליל או "שברים" דגנוחי גנח או "שברים ותרועה" שניהם צריך לתרועה דדלמא גנוחי גנח וילולי יליל[5]. הגמרא מקשה ודלמא יליל וגנח (כלומר תרועה ושברים)?  בד"כ כשקורה לאדם דבר שמצטער עליו, דרך הבוכה להתחיל באנחות ארוכות (שברים) ולהמשיך ביללות קצרות (תרועה).

 

וכי עד שבא רבי אבהו ותיקן שיהיו תוקעין תשר"ת, תש"ת ותר"ת, לא היו ישראל יוצאים ידי תקיעת שופר (בית יוסף סי' תקצ) ?

א.      רבינו האי (מובא ברא"ש ובר"ן) השיב שכך היה הדבר מימים קדמונים, מנהג בכל ישראל, מהם עושים תר"ת, ומהם עושים תש"ת, ואלו ואלו יוצאים ידי חובתם(מפני ששניהם ענין של בכי), והיה הדבר נראה כמחלוקת, אע"פ שאינה מחלוקת, ולא היו מטעים אלו את אלו, כי חכמים של הללו מודים דיבבות תרועות הן, וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועות הן. וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד, ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כמחלוקת. וכ"כ הרשב"א בתשובה (סי' כט) והוסיף שמטעם זה בתקיעות של ספר התפילה , אין עושין בכל ברכה (מלכויות,זכרונות ושופרות) אלא רק אחד מהסימנים (לדוגמא תשר"ת בלבד).

ב.      כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ב-ג) תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעין היאך היא. אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין. או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול. או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה. שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל. לכך אנו עושין הכל. נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק. וכ"כ הסמ"ג (עשין מב קיח ע"ד) וכ"כ השו"ע.

 

התוס' (ד"ה שיעור) מביא את הערוך שכתב שאנו מחמירין ועבדי שלושים קולות כשיושבים ושלושים קולות בלחש ושלושים קולות על הסדר בחזרה ועשר כאשר גומרים את התפילה כנגד מאה פעיות של אם סיסרא. וכ"כ השל"ה (משנה ברורה בסי' תקצו בס"ק ב). והשו"ע בסי' תקצו כתב שלאחר התפילה מריעים תרועה גדולה בלא תקיעה (101 קולות כמנין מיכאל). המשנה ברורה בס"ק א מסביר כדי לערבב את השטן, שלא יקטרג עליהם אחר התפילה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים,לומר שאינם יראים מאימת הדין. אבל אין אנחנו נוהגים כן רק בסיום תקיעה אחרונה של השלמת מאה קולות.

 

 

איתא בר"ה (טז.) אמר רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? (פירוש למה תוקעין מיושב קודם מוסף וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות במוסף, כלומר למה מקדימין לתקוע מיושב?) תשובה של הגמרא היא כדי לערבב השטן. מה הכוונה?

א.      פירוש כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת תפלה (טור בסי' תקפה).

ב.      מכח תקיעה ראשונה מתערבב בתקיעה השניה, והכי איתא בירושלמי[6] "בלע המות לנצח" (ישעיה כה, ח) וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (שם כז, יג) כד שמע קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל, אומר שמא ההיא זימנא דשופר גדול. כד שמע תניינא אומר ודאי מטא זמניה ומירתת ומתערבב ולית ליה פנאי למיעבד קטיגוריא (פירוש השטן זוכר שלקץ הימים כשיתקע בשופר גדול יגיע זמנו להיות נבלע לנצח, ולעולם כששומע קול שופר פעם שניה זוכר אותה שעה, כאדם שרואה מת שזוכר יום המיתה ומעורבב בזה ואינו יכול לקטרג, בית יוסף בשם הסמ"ג).

ג.       פירש הר"ן שאם יקדימו את התקיעות שעל הסדר שהם העיקר והתקיעות שמיושב (שיהיו אחריהם) יהיו רק כדי לערבב את השטן, אזי יבואו לזלזל בתקיעות שמיושב. ולכן מקדימים את התקיעות שמיושב. והפירוש לערבב את השטן הוא להכניע את יצר הרע שבאדם כמו שכתוב "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו), שהשטן הוא יצר הרע (ראה ב"ב טז.).

ד.      זוהר בפרשת פקודי (דף רלח.) בא וראה כי ביום ר"ה נדון העולם, והקב"ה יושב ודן כל העולם, וסטרא אחרא ההוא עומד מצד שמאל לקבל את הדין למי שנידון לעונש ולמיתה, וכל אלו שנדונו למיתה הוא משגיח עליהם, ונרשמים לפניו כדי שיכירם. ובשעה שישראל מעוררים רחמים בקול שופר ההוא, אז נתערבב לו כל ידיעותיו, עד שאינו יכול לדעת ולא להשגיח באלו שנדונו במה נגמר דינם ובורח משם. לאחר כל החגים, כל אלו שלא חזרו בתשובה ונגזר עליהם מיתה, ודאי יוצאים הפתקים של גזר דין מבית המלך בליל שמיני עצרת ונמסרים לס"מ, ואז כיון שנמסרו לו פתקי הגזרות, שוב אינם חוזרים עד שנעשה ונגמר הדין (ע"פ פירוש מתוק מדבש).

אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד, שהיא על סדר ברכות.

מדוע החזן אינו תוקע?

תנן בר"ה (שם) "העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה השני מתקיע". פירוש מי שמתפלל תפלת מוסף מתקיע בשופר. ודקדק רב האי מדקאמר "מתקיע" ולא אומר "תוקע" אלמא אחֵר תוקע ולא ש"צ. וכתב א"א הרא"ש ז"ל והטעם כי הא דתנן בפרק אין עומדין (ברכות לד.) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף, פי' שמא תטרף דעתו בעניית אמן ואז לא ידע מהיכן יתחיל לחזור. ואם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו מזה הטעם עצמו. ואם הוא בטוח שנושא כפיו וחוזר לתפלתו, שאינו מתבלבל, רשאי. וכן הטעם כאן בתקיעה, ודאי לא הוי הפסק, הלכך אם הוא מובטח שחוזר לתפלתו רשאי לתקוע .

 

מדוע לא עוברים על בל תוסיף משום תקיעות שמיושב ותקיעות דמעומד?

התוס' (בר"ה טז: ד"ה תוקעים) מקשה הרי הוא עובר משום בל תוסיף? ותירץ שלא שייך בל תוסיף כאשר עושים את המצווה שתי פעמים.

סודו של השופר

הגמרא במסכת ר"ה (בדף כו.) בונה יסוד גדול להבנת סוד תקיעת השופר - יש כלל שאין קטיגור נעשה סניגור, לשיטת רב חסדא - כהן גדול ביום הכיפורים לא נכנס לקודש הקדשים בבגדי זהב ( שמזכירים את חטא העגל הזהב = קטיגור) אלא בבגדי לבן, מזה הגמרא מדייקת שהכלל שאין קטיגור נעשה סניגור זה דווקא בקודש הקודשים, שהרי כהן גדול כאשר הוא מקריב את קורבן התמיד לובש בבגדי זהב גם ביום הכיפורים.

הגמרא מקשה והרי שופר מקרן (של עגל) פסול מפני הכלל  שאין קטיגור (מזכיר את חטא העגל) נעשה סניגור, והרי הכלל נכון רק בפנים (בקודש הקודשים), והרי תקיעת השופר נעשית מחוץ לקודש הקודשים?  והגמרא מתרצת כיוון שלזיכרון הוא (תקיעת השופר) כלפנים דמי. כלומר כאשר אדם שומע את תקיעת השופר זה נחשב כאילו הוא כהן גדול שנכנס לקודש הקודשים .

 

"ובכן תן פחדך"

ותקנו לומר ובכן לשון המקרא "ובכן אבא אל המלך וגו'" (אסתר) לפי שהוא עתה יום הדין ואנו באין לפני ממ"ה הקב"ה.

"בכן" עולה בגימטריה ע"ב רמז לשם של ע"ב. שהוא שם של ה' מתגלגל בצירופו (כלומר: י' יו"ד, ה' ה"א, ו' וא"ו, ה' ה"א בגימטרייה ע"א ועם שם השם עצמו עולה ע"ב, או בדרך אחרת - יו"ד ה"י וי"ו ה"י, או בדרך אחרת י' י"ה  יה"ו יהו"ה עולה בגימטרייה עב - בית יוסף). וכן "אני והו" בגימטרייה עב.

הכלבו מסביר מדוע אומרים שלושה פעמים "ובכן":

ובכן תן פחדך... וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך – כלומר ענין מלכות שממליכין אותו על הכל.

ובכן ותן כבוד לעמך - הוא לבקש מלפניו זכרון לטובה.

ובכן צדיקים יראו וישמחו - הוא מעניין השופרות כי כל הרשעה כעשן תכלה (שישמע שופרו של המשיח).

"ותמלוך אתה ה' אלהינו מהרה על כל מעשיך.." נאמר כדי לומר מעין חתימה של הברכה סמוך לחתימה שחותם בה המלך הקדוש.

 

מדוע אין אומרים השיאנו

בעמידה לא אומרים את "השיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך" כפי שאומרים בשלושת הרגלים, מכיון שר"י בגרמיש"א הנהיג שלא לאמרו לפי שברכת מועדיך לא שייך אלא בג' רגלים דכתיב "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" וסמיך ליה "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך". וכ"כ רב שאלתיאל דברכת מועד זה קרבן חגיגה  דכתיב "כברכת ה' אלוהיך" וזה אינו כי אם ג' פעמים בשנה, ומטעם זה אין לומר במוסף "ואין אנו יכולין לעלות ולראות לפניך" אלא "ואין יכולים לעשות חובותינו לפניך". וכ"כ השו"ע בס' ח.

אבל ר"י בר"י הנהיג במגנצא לאומרו בר"ה ויה"כ בשם ר"א הגדול  וגם רבי משולם שאל את פי ראש הישיבה שבירושלים והשיבו שאומר אותו וכ"כ רב יהודאי ריש מתיבתא.

טעמים לאמירת "ודברך מלכינו אמת וקיים לעד"

א.      המרדכי מסביר לפי מדרש "לעולם ה' דברך נצב בשמים" שפירושו קיים דברך, שכשם שדנת את אדם הראשון ברחמים, כך אתה תרחם על הדורות הבאים אחריו. כלומר שה' אמר לאדם הראשון "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", ופירשת את המשמעות של יום לפי היום של הקב"ה שהוא תתק"ל שנים ומניח לתולדתיו ע' שנים (סה"כ יומו של בקב"ה אלף שנים). לפיכך אמר רבש"ע אלמלא שדנת את האדם הראשון בשעה שאכל מן האילן, שלא היה אמור לחיות אפילו שעה אחת, ודנת (התקנת) אותו ברחמים, כך התקנת עמו שאתה דן את בניו ברחמים.

ב.      הכלבו מסביר שאחר שאמר "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", "ומלכותו בכל משלה", אומר "ודברך אמת קיים לעד" שפירושו שאתה הבטחתנו בכמה מקומות בענין הגאולה שתהיה לך לבדך המלוכה, ולכך אנו מבקשים שתאמת את דבריך, כי דברך אמת קיים לעד (בית יוסף בסי' תקפב).

מלכיות, זכרונות שופרות

איתא בר"ה (לד:) אמר רבה, אמר הקב"ה, בני, אמרו לפני בר"ה מלכויות, זכרונות ושופרות: מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר.

הגמרא בר"ה (לב.) שואלת מנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות? ר''א אומר דכתיב "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד), שבתון זה קדושת היום, זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות.

מנין שאומרים מלכיות? תניא רבי אומר "אני ה' אלהיכם" (ויקרא כג, כב - שני פסוקים לפני הפסוק זכרון תרועה) ובחדש השביעי זו מלכות (פרש"י אני ה' אלהיכם - הוא לשון אני אדון לכם). רבי יוסי בר יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר "והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם" (במדבר י, י) שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם (הפסוק מיותר), ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם - זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהן.

המשנה בר"ה (לב.) מביאה מחלוקת בסדר הברכות בתפילת מוסף:
דעת רבי יוחנן בן נורי: (א) אבות, (ב) גבורות, (ג) קדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע, (ד) קדושת היום ותוקע, (ה) זכרונות ותוקע, (ו) שופרות ותוקע, (ז) עבודה, (ח) הודאה וברכת כהנים, (ט) מברך עמו ישראל בשלום.

ר''ע חולק: (ג) קדושת השם, (ד) כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. הרי"ף והרא"ש והטור (בסי' תקצא) פסקו כמו ר"ע מחבריו.

איתא בר"ה (לב.) אין פוחתין מעשרה[7] פסוקים שמלכות בכל אחד מהם ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות, ורבי יוחנן בן נורי אמר אפי' לא אמר אלא ג' מלכיות וג' זכרונות[8] וג' שופרות כגון שאמר אחד של תורה ואחד של נביאים ואחד של כתובים (למלכויות וכן 3 פסוקים לזכרונות וכן 3 פסוקים לשופרות) יצא, ואפי' לא אמר מהם כלום אלא ובתורתך כתוב לאמר יצא (כלומר אם התחיל פסוק א' של תורה צ"ל עוד א' של כתובים וא' של נביאים, אבל אם אינו רוצה לומר כלום יכול לפטור עצמו במה שאומר ככתוב בתורתך שאז כולל אותם כולם ביחד שגם נביאים וכתובים מקרי תורה). ומ"מ נוהגין כת"ק לומר עשרה, ומתחיל ואומר בשל תורה ככתוב בתורתך ואומר ג' של תורה, ואח"כ ובדברי קדשך כתוב לאמר ואומר ג' של כתובים, ואח"כ וע"י עבדיך הנביאים[9] כתוב לאמר ואומר ג' של נביאים, וחוזר ואומר "ובתורתך כתוב לאמר" ומסיים בשל תורה ואם סיים בשל נביא יצא (טור סי' תקצא).

 

מדוע הפסוק האחרון בשופרות מדבר על חצוצרות ? "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפ י אלהיכם, אני ה' אלוהיכם" (במדבר י,י).

א.      יש מחלוקת האם צריך להזכיר ר"ח בתפילת ר"ה, לכן סיימו את השופרות בפסוק שמוזכר בו ר"ח (הרא"ש בשם הירושלמי).

ב.      חז"ל תקנו דווקא את הפסוק הזה מפני שממנו למדו  ("אני ה' אלהיכם"- זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהן) את החובה לומר פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות במוסף (הרא"ה).

הזכרת פסוקי הקורבנות בתפילת מוסף

איתא בגמרא (ר"ה לה.) תניא ברכות של ר''ה ושל יוה''כ שליח צבור מוציא הרבים ידי חובתן דברי ר''מ, וחכ''א כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. מאי שנא הני אילימא משום דנפישי קראי, והאמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך, אלא משום דאוושי ברכות.

 

 שיטת רש"י בפירוש הסוגיה:

הגמרא מקשה לשיטת ר"מ מדוע רק בר"ה וביוה"כ הש"ץ מוציא את הרבים י"ח? אם תאמר משום שישנם הרבה פסוקים (במוסף כגון: פסוקים של קרבנות של מוספי ר''ה, וקורבנות של ר''ח, ופסוקים של מלכיות וזכרונות ושופרות). הרי אמר רב חננאל אמר רב שכיון שאמר "נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך" וכמו שכתבת עלינו בתורתך, אין צריך לומר מקראות המוספין (כלומר בתפילה אין צריך לומר את פסוקי הקורבנות של ר"ה ור"ח כלל, אלא מספיק לומר "נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך" וכמו שכתבת עלינו בתורתך).  אלא משום דאוושי ברכות שהרי במוסף יש תשע ברכות וארוכות ומטעות, דאין הכל בקיאין בהן. לכן אין לומר את פסוקי קורבנות של ר"ה ור"ח בתפילת מוסף. וכ"כ הרמב"ם (בסדר תפילות סוד"ה ברכה אמצעית).

שיטת ר"ת(תוס' ד"ה אילימא):

ש"רב חננאל אמר רב" דיבר על פסוקי דמלכיות זכרונות ושופרות (כלומר בתפילה אין צריך לומר את פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות כלל, אלא מספיק לומר "בתורתך כתוב לאמר") , והיכא דהתחיל פליגי דלא יפחות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אבל (היכא שלא התחיל לומר פסוקים) יכול לפטור עצמו לגמרי ע''י בתורתך כתוב לאמר. אבל מקראות של קורבן מוסף של ור"ה צריך להזכיר לעולם, שהם במקום הקרבנות. אבל מוסף דר''ח אין צריך להזכיר בר''ה אלא שדי לו במה שאמר "מלבד עולת החדש ומנחתה" שבזה נכלל כל מוספי ר''ח העולות, וכדי להזכיר גם השעיר שהוא חטאת יאמר "ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן". כ"כ רב עמרם.

הרא"ש(סי' יד) חולק על ר"ת, כי עשה את הטפל עיקר ואת העיקר טפל, כי פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות נשנות במשניות. ופסוקי הקרבנות לא הוזכרו, לא במשנה ולא בגמרא, אלא שנהגו לאמרם במקום קרבנות. ואם על מלכויות וכו' אמר רב כיוון שאמר ובתורתך כתוב לאמור, כאילו הזכירן, כ"ש בקרבנות מוספים דהוי כאילו הזכירם. וקיים "נשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). ונהגו בספרד שאין מזכירין פסוקי מוספים אלא בשבת ור"ח משום שרגילים בהם ולא אתי למיטעי בהו, אבל בכל המועדות אין  מזכירין דאתי למיטעי בהו.

בעל העיטור כתב שמזכירים פסוקים של קורבנות ר"ח ור"ה במוסף וז"ל כיון שאומר יום הזכרון הזה, אצ"ל ראש חדש הזה, שבכלל יום הזכרון הוא. ואם בא לומר מוספי החודש והזכרון כולל אותם בכלל הזכרון ואומר את מוסף יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך כאמור ובחודש השביעי וגו' ובראשי חדשיכם ואצ"ל יום ראש חדש הזה.

גדולי מגנצא הנהיגו שאין להזכיר קורבנות ר"ח כלל, ואפילו "מלבד עולת החדש ומנחתה" אין לומר. וכן פי' בערוך איזה חג שהחודש מתכסה בו שא"א "ובראשי חדשיכם" לא בתפלה ולא בזולתו (פירוש לא במוסף ולא בבוקר כשקורין פרשת הקרבנות, שיש מקומות שקורין בר"ח בבוקר לאחר שקראו פרשת התמיד "ובראשי חדשיכם" כמו שאומרים בשבת "וביום השבת") וכ"כ רבינו ירוחם (נ"ו ח"א מז סוע"ד) וכ"כ מקצת מהגאונים שאין לומר ובראשי חדשיכם שחרית בר"ה, כי היכי דלא לזלזלו במועדות, שאם יאמרו אותו ביום שני של ר"ה יאמרו שיום שני עיקר כמו בשאר ראשי חדשים של כל השנה (שהיום השני של ר"ח הוא תחילת החודש) ואתו לממני מועדים מיום שני של ר"ה.

הר"ן (בר"ה יב: ד"ה מהו להזכיר)  אומר שמ"מ צריך לומר בר"ה "את מוספי יום הזיכרון הזה", שהרי שעיר של ר"ח קרב היה בר"ה (מביא ראיה מתוספתא בשבועות פ"א ה"א). וכ"כ רבינו ירוחם, הכלבו חולק רק על אמירת "מוספי" ביום השני של ר"ה לפי שאינו ר"ח כיון שאין מעברין אלול לעולם, אבל הר"ן ורבינו ירוחם לא חילקו בין היום הראשון לשני (בית יוסף בסי' תקצא).

כתב השו"ע (בסי' תקצא בס' ב) המנהג פשוט בכל בני ספרד שאין מזכירין פסוקי קרבן מוסף כלל (אלא אומרים "ככתוב בתורתך" כשיטת רש"י וסיעתו). 

רמ"א: והמנהג הפשוט באשכנז ובגלילות אלו, לומר במוסף פסוקי קורבנות של ראש השנה, ואין אומרים במוסף פסוקי קורבנות של ראש חודש, אלא אומרים מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד וכו' ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן (שיטת ר"ת וסיעתו). ואומרים גם כן מוספי[10] יום הזכרון (ר''ן סוף ראש השנה ורבינו ירוחם וכל בו):

השו"ע (סע' ג) כתב צריך לומר את מוספי יום הזכרון כדי לכלול גם מוסף ראש חודש וגם ביום שני יאמר את מוספי (הר"ן ורבינו ירוחם).

 

מדוע אומרים עלינו לשבח במוסף ?

א.      שבח לשי"ת שהבדילנו מן התועים שמהווה הקדמה לפסוקי מלכויות (בית יוסף סי' תקצא).

ב.      בכל תפילת מוסף (ר"ח, ר"ה ויו"ט) אנו אומרים "מפני חטאנו גלינו מארצנו וכו'", ובר"ה אנחנו צריכים לומר פסוקי מלכויות שהפתיחה שלהם היא "על כן נקוה לך ה' אלהינו, לראות מהרה בתפארת עוזך" וכו', שבסופם יש את הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד". אולם הפתיחה ש"על כן נקוה לך" לא מתחברת יפה עם הסיום של "מפני חטאנו", ולכן תיקנו בינהם את "עלינו לשבח שמתחבר יפה עם "על כן נקוה " (הכלבו).

טעמים למנהג התשליך ("מי אל כמוך נשא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו...ישוב ירחמנו יכבוש עונתינו ותשליך במצולות ים כל חטאתנו):

איתא במדרש, שעבר אברהם אבינו לעקדת יצחק, בא שטן לעכבו ונעשה כמו נהר, ונכנס בו אברהם עד צוארו וצווח: הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש; עד שגער בו ה' ויחרב, ויש אומרים שעקדת יצחק היתה בר"ה ואנו עושין זה זכר לעקידה. ויש סימוכין לכך מהפסוק "ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים וכו' " (נחמיה ח,א).

נוהגים ללכת למקום שיש בו דגים חיים לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. ובכתבים כתב נהר או באר וטוב שיהיה מחוץ לעיר (משנה ברורה בסי' תקפג בס"ק ח וילקוט יוסף).

הגר"א מקשה וכי מאחר שאין דרך מרובה, למה נתעכב ג' ימים ? אלא כיון שלא שמע לשטן, הלך השטן ונעשה לפניהם כנהר גדול וכו' עד אשר בא אברהם במים וכו' ולכן ה' אומר לאברהם "ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה (בא עד צוארו במים) ולא חשכת את בנך את יחידך" (בראשית כב,טז).

 

[1] דרכי משה (ס"ק א) כתב שבמנהגים של מה"ר אייזיק טירנא (מנהגי סליחות עמ' פו) שהמנהג לתקוע מר"ח אלול עד ערב ראש השנה, ואז מפסיקין לתקוע וחוזרין ותוקעין בראש השנה וזהו שלושים יום, וסמך לדבר "תקעו בחודש שופר" (תהילים פא, ד) שמשמע חודש שלם שהוא שלושים יום, והכל כדי לערבב השטן שלא ידע מתי יהיה ראש השנה. ולכן נמי אין מברכין החודש בתשרי ע"כ. המשנה ברורה (ס"ק א) הביא אסמכתא מהפסוק "אני לדודי ודודי לי", ר"ת אלול וסופי תיבות עולה ארבעים, כנגד ארבעים יום מר"ח אלול ועד יום הכיפורים, כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות, ליבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה. ועוד סמך מהפסוק "ומל ה' אלהיך א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך" ר"ת אלול.

[2]הבית יוסף מסביר מדוע הובאו שני פסוקים על השופר, מפני שניתן לדחות את הראיה הראשונה ולומר שהשופר אינו מיוחד למניעת חטא מפני שהיה ניתן להעביר כרוז במחנה שמשה עלה להר, והסבר נוסף שמהפסוק הראשון ניתן ללמוד שע"י השופר נמנעו מלחטוא אבל עדיין אנו צריכים ללמוד שע"י קול השופר אדם מתעורר לשוב בתשובה ולכן הובא הפסוק השני.

[3] מסביר הרב מנוח בפ"ב בהלכות תפילה שמלך אוהב צדקה ומשפט, משמע שיתנהגו ברואיו בצדק ומשפט. אבל המלך המשפט רוצה לומר שהוא יתברך שופט העולם, אי נמי משמע שהוא עצמו הוא המשפט, כמו שאנו אומרים הוא חכמה, הוא המדע, שאין לומר עליו יתברך "חכם" ו"מבין", שנראה שהוא קונה החכמה והבינה מאחר. טעם אחר מובא בבאר היטב בסימן קיח שבכל השנה אין המשפט עיקר אלא הצדקה ולכן הקדימו צדקה למשפט, אבל מראש השנה ועד יוה"כ המשפט עיקר ולכן לא מזכירים צדקה כלל.

[4] מסביר המשנה ברורה בס"ק ג בשם במגן אברהם שהכא לא מהני שיאמר תשעים פעמים כמו בסימן קיד ס' ח (שיהיה למוד לומר המלך הקדוש), דהכא אינו רשאי לומר ברוך אתה ה', דהוי ברכה לבטלה, ואם יאמר בלא שם הקב"ה, אם כן בתפילה כשיאמר בשם יחזור ללימודו לומר "ברוך אתה ה' האל הקדוש", הלכך לית לה תקנתא.

[5]ואם תאמר והלא מספיק בתשר"ת ש"ת ר"ת ( שמספק תעלה לו התקיעה האחרונה של תשר"ת  לתש"ת וכו') ? תירץ הר"ן (י: ד"ה הדר) בשם התוס' (לג: סוד"ה שיעור) דהיינו טעמא משום דדילמא אתי למטעי, שאם יתקע ש"ת (בלי תקיעה ברישא), יטעה לומר שאינו צריך לעשות אלא ש"ת. והרא"ש (בסי' י) תירץ שזה נראה כסתירה: שאם לא תעלה התקיעה לסוף סדר תשר"ת אזי היא נחשבת כתקיעה פסולה, ואיך נקחנה שוב לתחילת סדר תש"ת האמיתי (קורבן נתנאל אות ב).

[6] בירושלמי שלפנינו זה לא נמצא, אבל הירושלמי מובא בתוס' בר"ה (טז: ד"ה כדי).

[7] הני עשרה פסוקים של מלכיות כנגד מי? אמר רבי לוי כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים במזמור שבו נאמר "הללוהו בתקע שופר" (תהילים קנ, ג). רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם כולל את המילה  "בראשית" שהוא גם מאמר הוא דכתיב "בדבר ה' שמים נעשו" (תהילים לג, ו).

[8]נהגו להפסיק בין שתי פסוקים שבירמיה "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" (ירמיה ב) "הבן יקיר לי אפרים...זכר אזכרנו עוד" (ירמיה לא) ולומר באמצע פסוק אחד של יחזקאל "וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך"(יחזקאל טז), כדי לסמוך זכירת ברית ימי נעוריך לזכירות חסד נעוריך (בית יוסף סי' תקצא).

[9]לכאורה קשה הרי הנביאים צריכים להיות קודמים לכתובים? הרא"ש מתרץ שמפני שאנו אומרים פסוקים הכתובים בתהלים, ודוד המלך קודם לפסוקי הנביאים. טעם נוסף מובא בבית יוסף שמשום שמעלין בקודש ואין מורידין, הלכך מתחיל בתורה, דהתחלה מעליא היא, ואח"כ פסוקים של כתובים מכיוון דליכא לעלויי אתורה, ומקדימין כתובים לנביאים כדי שיהיה אח"כ מעלין בקודש.

[10]המגן אברהם (ס"ק ב') מסביר שהרמ"א כתב בס' ב' שצ"ל "מוספי" למרות שהשו"ע כתב את זה בסע' ג', כדי להודיענו שאף למנהגנו שאומרים את פסוקי הקרבנות צריך לומר "מוספי".